איך קארל יונג קשור לנכדה שלי 

באחד הימים ישבתי עם נכדתי וספרתי לה סיפור, ליתר דיוק, הראית לה תמונות מהספר "אליעזר והגזר" שאלתי: "מה זה? ומי זה?", כשהצבעתי על תמונת הסבתא קיבלתי את התשובה: "טטה" כלומר סבתא כלשונה. עד אותו רגע חשבתי שהכינוי הזה מתייחס אלי ואל סבתה השנייה, אל דמויות מוחשיות בחייה. זה הפתיע אותי. נגשתי איתה למדף שעליו מונחות דמויות קטנות של זקן וזקנה.  גם על אותם דמויות קיבלתי שוב את התשובה , טטה לזקנה ובבה (סבא) לזקן. זו הייתה הפעם הראשונה שהיא ראתה את הפסלים האלו , הם היו "מוחבאים" במדף העליון.

"אני ממש לא נראית ככה", הרגעתי את עצמי. אז מאיפה תינוקת בת שנה וחודשיים יודעת שהדמויות האלה או התמונה בספר הם בקטגוריה של סבא וסבתא. מהיכן ומתי נוצר אצלה  הדימוי הפנימי של אנשים שהם יותר מבוגרים מ"אימא" ו"אבא". גם אני וגם הסבים האחרים לא נראים כמו הדמויות האלה.

האם זה משהו שהיא הספיקה ללמוד? ואם כן תודו שזו הבחנה מאוד מדויקת בגיל כל כך צעיר.

כמו גם בשיר

הכובע של סבא שלי / לאה נאור

ישבתי עם סבא שלי כמו תמיד.                                      

דברנו על הכל.                                                              

אמרתי: "אני,

אפילו אם ארצה להיות סבא,

אני  לא יכול."    

למה לא?"                                                         

אמר לי סבא שלי,

אתה דווקא יכול,

אמרתי: "אין לי זקן,"

"גם לי אין", אמר סבא שלי,

אמרתי: "איזה מין סבא אני

אם אין לי מקל!"

"גם לי אין " אמר סבא שלי,

"תסתכל."

אמרתי: "אבל אני לא חלש

ואני לא מסכן."   

"גם אני לא," אמר סבא שלי.

"אני רק זקן."

מתוך הספר "לא בכיתי אף פעם" בהוצאת כתר.

גם לילד מהשיר היה דימוי של סבא שהיה דומה יותר לזקנים מהספרים מאשר לסבא שלו.

אז מהיכן מגיעים הדימויים האלה?

קארל יונג, שהיה רופא ,פסיכולוג, פילוסוף ותלמידו של פרויד, טען שהדימוי הזה נמצא בבסיס הידע הלא מודע של נכדתי, של אותו ילד מהשיר ובעצם של כולנו. יונג   קרא לו  "הלא מודע הקולקטיבי" אותו מבנה נפשי המורכב מתמונות ודפוסי התנהגות שלא נרכשו על ידי האדם בתקופת חייו, והם נגישים לכל בני האדם בכל המינים.

הלא מודע הקולקטיבי מכיל בתוכו דימויים, ארכיטיפ - חותם קדום, שאחד מהם הוא דמות אם, ארכיטיפ הטבוע במאגר הגנטי של כל תינוק ומכיל בתוכו את כל ההיסטוריה האנושית של יחסי אם - ילד. אין זה מפתיע לראות ילדה בת שנה וחצי משחקת עם בובות, מכסה אותם, מאכילה אותם ומתנהגת כמו אימא קטנה. זה נראה כמו חיקוי של אימא שלה, לא בהכרח, לפי יונג הדימוי של האימא נמצא בתוכה פנימה וההתנהגות האימהית היא תוצר של ידע קדום.

כמו כן  ישנו גם ארכיטיפ של זקן "הזקן החכם" אשר לפי יונג מכיל בתוכו תבונה, הבנה, עצה טובה, נחישות, תכנון וכדומה. הזקן החכם מהווה האנשה של רוח האדם וחוכמתו. המקבילה הנשית לחכם הזקן היא "האם הגדולה". בעבר היה הזקן החכם "זקן השבט" והאם הגדולה הייתה זקנת השבט. אלו היו האנשים שנשאו איתם את החוכמה, הניסיון והידע. היום כשקצב החיים הפך למטורף , כשהקדמה נראית  שועטת קדימה בכל רגע נתון, והידע נשלף במהירות מכל מכשיר נייד, איבד המושג "זקן השבט" מגדולתו ונשאר רק המושג, "זקן" "זקנה".

אם ארכיטיפ - דימוי, זה נמצא אצל כל אחד מאיתנו מרגע לידתו. אין זה מפתיע שלתינוקות ישנה הבחנה ברורה בין דימויים של אימא/אבא לעומת סבתא/סבא .

ואני יכולה להרגע.